תלמידי התיכון בישראל במקום האחרון מבין 41 מדינות מבחינת כמות הפעילות הגופנית שהם מבצעים מדי יום.
מאת: יורם אהרוני 2017
מאמר בעיתון ידיעות אחרונות מיום 1.1.2017 מבשר כי תלמידי התיכון בישראל במקום האחרון מבין 41 מדינות מבחינת כמות הפעילות הגופנית שהם מבצעים מדי יום.
הנתון מהמחקר שזכה להבלטה הוא כי 16.2% מהתלמידים בישראל לא מבצעים 60 דקות של פעילות גופנית (במצטבר) אפילו יום אחד בשבוע. עוד מצוין בעיתון כי הנתונים מבוססים על סקר בו השתתפו 14,067 תלמידים בכיתות ז’ עד יב’.
בראיון ברדיו אמר ד”ר יוסי הראל פיש, החוקר הראשי בישראל של מחקר בין לאומי זה, כי במדד אחר, אחוז התלמידים העוסקים בפעילות 60 דקות ביום, לפחות 4 ימים בשבוע, ישראל ממוקמת באמצע הטבלה. אם כך, מסתבר שהמצב לא כל גרוע ביחס למדינות האחרות, תלוי על איזה נתון בוחרים להסתכל.
אין בידי ממצאי הסקר האחרון. לדברי הראל-פיש הוא מעורב בסקרים אלה כבר 30 שנה. בסקר שפרסמו הראל-פיש ושותפיו בשנת 2011 אפשר לראות כי אחוז התלמידים שלא עסקו בפעילות גופנית של 60 דקות יום אחד בשבוע עמד על 12.6% (9.3% בבנים, 15.9% בבנות) וכי שיעור אלה שעסקו בפעילות של 60 דקות לפחות 4 פעמים בשבוע עמד על 22.9% (31.8% מהבנים, 14% מהבנות). עוד עולה מהממצאים שפורסמו ב-2011 כי אחוז אלה שלא עוסקים בפעילות עולה עם הגיל: בכיתה ו’ הוא עומד על 7.0%, בכיתה ח’ – 10.7% ובכיתה י’ – 20.2%. המחקר מ-2011 דיווח גם על ירידה בעיסוק בפעילות הגופנית בהשוואה לסקרים משנים קודמות. כך למשל ב-1998 דיווחו 37.7% מהבנים כי הם עוסקים בפעילות של 60 דקות לפחות 4 פעמים בשבוע, ב-2003 ירד אחוז זה ל-33.8 וב-2011 הוא עמד על 31.8%. מעניין שבפרסום אחר מופיע כי שיעור הבנים בישראל העומד בהמלצות הבין לאומיות לפעילות גופנית (60 דקות פעילות ביום) היה 21.2% ב-2002 ו-23.6% ב-2010 והעליה בשיעור העוסקים בפעילות הייתה אף מובהקת (מקור מספר 4). הבנים בישראל של 2010 מקדימים במחקר זה מדינות כמו שבדיה (15.6%), שוויץ (15.5%), רוסיה (16.1%), נורבגיה (19.5%), אסטוניה (16.6%), דנמרק (14.3%) ואיטליה (10.7%) אך נמצאים אחרי מדינות כמו ארה”ב (32.6%), ספרד (29.9%), אוסטריה (30.5%), בריטניה (28.6%) ועוד.
לא ברור איך נתונים אלה מסתדרים עם נתונים אחרים כמו הנתונים המדאיגים על מגפת ההשמנה בארה”ב או הנתונים על כך שהרבה מאד מתלמידי דנמרק מגיעים לבתי הספר באופניים לעומת אחוז קטן מאד בישראל. במחקר שנערך בדנמרק בשנת 2012 נמצא כי 51.8% מהתלמידים מגיעים שם באופניים לבתי הספר (ורק 28.5% הגיעו בכלי רכב) בעוד שבישראל שיעור המגיעים לבתי הספר באופניים עמד, במחקר של הראל-פיש מ-2011 על 1.9% בחינוך הממלכתי, 0.9% בממלכתי דתי ו-3.1% בבתי הספר הערביים.
לדעתי, חשוב יותר לבדוק כושר גופני מאשר פעילות גופנית. מדידת פעילות גופנית נסמכת על שאלונים, ראיונות או אמצעי מדידה שקשה להתמיד בהם לאורך זמן כמו מוני צעדים (פדומטרים) ולא תמיד ברור אם הם משקפים נכונה את המצב. לעומת זאת מדידת כושר גופני היא פשוטה הרבה יותר וניתן לעשות אותה בכל בתי הספר, כמה פעמים במהלך שנת הלימודים.
ב-20 השנים האחרונות לא נדרשים המורים לחינוך גופני בישראל לבצע מבחני כושר גופני ספציפיים ולדווח על תוצאותיהם. לפני כן, נדרשו המורים לבצע את מבחני “אות הכושר והספורט” ולדווח לפיקוח על החינוך הגופני על תוצאות המבחנים כולל דיווח שמי מפורט של כל תוצאות המבחנים לתלמידים בכיתות ט’ ו-יב’. לא ידוע לי אם נעשה שימוש בדיווחים האלה ומכל מקום, לא הוצגו גם אז בפני המורים תוצאות השוואתיות של הישגי תלמידיהם מול הממוצע הארצי (כפי שנהוג למשל במבחני המיצ”ב והבגרות).
בארצות בהן עורכים מבחנים השוואתיים כאלה, נראה שנושא הכושר הגופני מקבל חשיבות גדולה יותר במערכת החינוך. כך נראה ממחקר השוואתי שנעשה בספרד שם רואים שיפור בהישגים במבחן ביפ בשנים 2006/2007 לעומת 2000/2001. הממוצע של הבנים במבחן עלה מ-46 קטעים ל-55 קטעים והממוצע של הבנות עלה מ-23 ל-27 קטעים של 20 מטר (גיל הנבדקים שם היה 12.5 עד 17.5 שנים). במדינת קליפורניה בארה”ב, נערך מעקב שנתי אחרי הכושר של התלמידים בכיתות ה’, ז’ ו-ט’ מאז 1999 וגם שם רואים עלייה בכושר.
הנהגת מבחני חובה בישראל, כמו מבחן ביפ יכולה לתת, בלי מאמץ רב, תמונה אמתית של מצב הכושר של תלמידי ישראל ותוכל גם לשמש כתמריץ להגברת הפעילות הגופנית.
בטבלה הבאה מובאים נתוני מעקב של ממוצעי מבחן ביפ לבנים בבית ספר שש-שנתי בישראל. נראה כי בבית הספר הזה אין ירידה בכושר ב-12 שנות המעקב וכי התוצאות טובות בהרבה מאלה עליהן דווח במחקר בספרד.
| שנת לימודים/כיתה | ז | ח | ט | י | יא | יב | כל הבנים בבית הספר |
| תשס”ה | 50.4 | 49.7 | 55.5 | 66.8 | 65.8 | 67.5 | 60.9 |
| תשס”ו | 46.7 | 47.7 | 55.0 | 58.3 | 70.5 | 64.4 | 57.7 |
| תשס”ז | 47.0 | 61.3 | 64.0 | 55.0 | 73.5 | 75.8 | 63.4 |
| תשס”ח | 38.4 | 55.2 | 64.9 | 56.8 | 60.4 | 63.0 | 56.4 |
| תשס”ט | 49.9 | 53.5 | 67.2 | 77.0 | 74.9 | 70.0 | 66.0 |
| תש”ע | 55.5 | 66.2 | 71.0 | 77.7 | 80.8 | 76.9 | 72.1 |
| תשע”א | 56.5 | 56.7 | 73.8 | 75.3 | 84.3 | 80.1 | 71.8 |
| תשע”ב | 57.2 | 63.4 | 70.1 | 76.5 | 80.7 | 81.9 | 71.6 |
| תשע”ג | 60.4 | 62.6 | 74.0 | 73.4 | 83.6 | 77.2 | 72.9 |
| תשע”ד | 58.2 | 69.0 | 76.8 | 80.7 | 79.7 | 87.0 | 74.6 |
| תשע”ה | 42.3 | 62.5 | 75.5 | 77.4 | 89.1 | 83.1 | 70.9 |
| תשע”ו | 60.7 | 59.2 | 77.2 | 79.0 | 76.1 | 88.9 | 72.7 |
| תקופה | מספר נבחנים | חציון (דקות ושניות) |
| תשנ”א-תשנ”ו | 144 | 9:20 |
| תשנ”ז-תשס”ג | 152 | 10:55 |
בעקבות פרסום המאמר בידיעות אחרונות הזדרז והציע חבר הכנסת יואל רזבוזוב להוסיף שעת חינוך גופני בבתי הספר. כאשר התחלתי לעבוד כמורה לחינוך גופני , בשנת תשנ”א היו בבית הספר בו לימדתי 3 שעות חינוך גופני בכיתה ז’. אחרי 6 שנים קוצצה השעה הנוספת. להלן ממוצעי התוצאות של התלמידים בכיתה ז’ באותו בית ספר בשנים תשנ”א עד תשנ”ו בהן היו 3 שעות של חינוך גופני בשבוע, לעומת השנים שבאו אחריהן בהן התקיימו רק שני שיעורים בשבוע.
ברור שיכולות להיות סיבות נוספות לירידה בכושר אבל סביר להניח כי תוספת שעה שלישית בשבוע עשויה לתרום רבות לשיפור כושרם של התלמידים.
